היום... כשמונית מוזמנת ומגיעה אלינו בעוד פרצופו של הנהג מתקדם על המפה לעברנו כמו משחק מחשב או כשאנו חסרי כוח קלוש לקום להביא את השלט אך להרכיב את הפיצה החלומית שתגיע אלינו בעוד חצי שעה אין לנו בעיה... והכל באמצעות המכשיר הנייד... היום גם לצאת להופעה נראה אחרת.

גבעתיים. 19:00 בערב. הסלון.

הוא: "ממוש, בואי נצא לאיזה הופעה טובה".

אני: "בכיף" (תכף יתחיל "האח הגדול" ויעבור לך)

הוא: "יאללה, אני מזמין כרטיסים".

בהתחלה חשבתי שהוא צוחק עלי. עכשיו לצאת להופעה בתל אביב?! אחרי השבוע הקשה שעבר עלי? למי יש כוח להמתין שעות על הטלפון, התלבש, להתאפר, ללכת לאסוף כרטיסים, לחפש חניה, לעמוד בתור בחוץ, לדחף, להמעך ובסוף לשבת מאחורי זוג יותר חמוד מאתנו או שני שחקני רוגבי שיסתירו לי? הנה מתחיל הסיוט...

פתאום הוא קם מהמחשב ואמר שיש כרטיסים. התארגנו זריז ויצאנו ישר למועדון ההופעות (נשבעת לכם שגם החניה פשוט חיכתה לנו ברחוב). כאילו שזה לא ביג דיל, פשוט נכנסנו למועדון. סריקה מהירה של הקוד באייפון ואנחנו בפנים. בלי תור. בלי להמעך. תוך 2 דקות הייתה לי כוס קאווה ביד.

פתאום ירד לי האנטי. אווירה נעימה, אנשים יפים וזמן להיות ביחד. אני והוא. שתינו, דיברנו, המקומות שלנו היו מעולים. סתם ככה, ערב יום שלישי. חיבקתי אותו ואמרתי לו "תודה מותק, איך ידעת שאני צריכה התאווררות".

אחר כך האורות ירדו, הלהקה עלתה לבמה והשיר הראשון פשוט נכנס לי את הלב. שרתי את המילים בהתרגשות ועוד אנשים סביבי שרו יחד אתנו.

מתי שכחתי שמוזיקה זו חוויה קבוצתית?

בעולם שבו כל המכשירים עושים את הכל, כל כך קל לשכוח שמוזיקה היא חוויה שעושים אותה ביחד. הרי מוזיקה לא נוצרת בתוך אוזניות לבנות ודקות, היא נוצרת מתוך עולמות מתנגשים. אנשים נפגשים, מנגנים, שרים, אהבה ושנאה, מציאות וחלומות גיטרות ובס, זמר וקהל. הכל עטף אותי ביחד. עשרות אנשים, צעירים ומבוגרים, קמים מהכיסאות ושרים את המילים. ידיים באוויר! רוקנרול!

מתי שכחתי שמוזיקה היא חוויה קבוצתית? ההופעה הייתה מחשמלת ואני לא מגזימה, בחיי שהרגשתי שהלב שלי נפתח (שלי, ושל כל הקהל המדהים הזה מסביבי).

כשההופעה הסתיימה והלכנו חזרה למכונית הוא אמר לי "את רואה? ללכת להופעה לא צריך להיות כזה סרט". חייכתי, צודק. והאמת? כשחזרנו הביתה, לא התאפקנו ואפילו עוד הספקנו לראות את הסוף של "האח הגדול". 

מאת: עדן סנד

לכל ההופעות לחץ כאן